הרהורים על אלול ועיד אל-פיטר // זמן חשבון נפש

מאת ד”ר רון קרוניש

ממאמר באנגלית שפורסם בהפינגטון פוסט 8.8.2013

בעוד שהעם היהודי מציין את תחילת חודש אלול, החודש שמביא עם סיומו את החגים החשובים ביהדות – ראש השנה ויום כיפור, המוסלמים חוגגים את סיומו של חודש רמאדן עם חג האיפטאר. הקירבה וההקבלה נוצרים כיוון שלוחות השנה של שתי הדתות מסתמכים על הירח. אני רוצה לנצל את ההזדמנות לחלוק איתכם מה שנכתב בבלוג שלנו לפני כמה ימים ע”י חנין סאמר מג’אדלה, אחת המחנכות המוסלמיות המובילות בישראל. כפעילה בתחום הדו-קיום, חנין היא גם בוגרת של תוכניות ICCI לנוער וצעירים, והולכת לייצג את תוכניות אלה במשלחת שיוצאת בסוף החודש לצפון אירלנד, יחד עם עוד 15 צעירים. על חג אל-פיטר כתבה חנין לפני כמה שבועות:

 על פי המסורת המוסלמית, עיד אל פיטר נועד לבטא רגשי הוקרה ותודה לאל על שסייע למאמין לקיים את מצוות הצום בהצלחה. אחת המסורות מייחסת לחג את המועד שבו הסתיימה כתיבת הקוראן. בנוסף לכך, עיד אל-פיטר הוא חג של מחילה, שלום, קהילתיות ואחווה. לכן במהלך החג המוסלמים מרבים לבקר את חבריהם וקרוביהם, וזוהי הזדמנות ליישוב מריבות ומחלוקות. במהלך ימי החג נהוג לתת צדקה לעניים, לבקר חולים, להעניק מתנות לילדים ולהרבות באכילת דברי מתיקה. בשעות הצהריים של היום הראשון נהוג לקיים ארוחת חג משפחתית גדולה בבית המשפחה המורחבת. עיד אל-פיטר הוא אחד משני החגים העיקריים באסלאם. הוא מכונה  “החג הקטן  ” כיוון שהוא קצר ביום אחד מהחג העיקרי האחר – עיד אל-אדחא.  ”   https://icciblog.wordpress.com/2013/08/07/happy-eid/

כאשר אני קורא את זה, אני נפעם מהדמיון שיש בין האיסלאם ליהדות. במהלך חודש אלול, אנו אמורים לעבור תהליך של חשבון נפש, כל אחד לנפשו ולקהילתו. תהליך זה מתעצם ב”ימים הנוראים” כלומר, עשרת הימים שבין ראש השנה היהודי לבין יום כיפור, שאף הוא כולל צום. תקופה זו אמורה להחיות בתוכנו את הצורך לתיקון העולם, ביקור חולים, עזרה לעניים, ורדיפתאחר צדק. אין מדובר בתהליך המתבצע רק בין האדם למקום (לאל), אלא גם ובעיקר ברמה הבינאישית. ואמנם, על פי המסורת, אנו זוכים למחילה על חטאינו לבני אנוש אחרים רק אם אנחנו מבקשים מהם סליחה באופן אישי.

עיקרון הפיוס הוא ערך עליון גם ביהדות וגם באיסלאם. כשלומדים אחד על השני, אם באמצעות קריאה משותפת בספרי הקודש ואם מהמורים הטובים ביותר, אפשר רק להתפאל מהערכים האנושיים המשותפים לשתי דתות מונותאיסטיות אלו. עניין זה בלט באופן מיוחד לפני שבועיים בסעודת האיפטאר השנתית שהמועצה הבין דתית (ICCI) מארחת זו הפעם הרביעית, בשיתוף עם קרן קונראד אדנאור בירושלים.  עיקרון כבודו של האדם נמצא בבסיסן של שתי הדתות, כפי שמיהרו להגיד שני מרצים בסמינר לפני שעת האיפטאר, השופט השרעי עבדולחכים סמארה, מנהל בתי המשפט השרעיים בארץ ואחד ממנהיגי האיסלאם המוערכים ביותר בישראל, והרב פורפ’ נפתלי רוטנברג, הרב הראשי של הר אדר, וחוקר בכיר במכון ון ליר בירושלים, (בעבר אף המפקד שלי בחיל החינוך של הצבא).  השופט סמארה, שבעצמו השתתף בפרוייקט של מנהיגים דתיים בשם “קדם” – קול דתי מפייס, התבטא באופן צלול וחד:

 “האיסלאם, כדת אונירבסלית, שם במרכז את האדם והחמלה. ערבי או מוסלמי אינו עדיף על כל אדם אחר. בני אדם, באשר הם, זכאים לכבוד וחמלה.”

דווקא באיזורינו, בעוד רומסת הלאומנות את האנושיות, במיוחד בישראל ופלסטין, חשוב לזכור שמסורות הדת שמות דגש על שיוויון בין בני האדם, שכן כולנו נבראנו בצלם אחד: אנו יכולים להיות חלק מעם מסוים, ולהאמין בו בעת בהומאנניות המשותפת לכל בני אנוש. למרבה הצער, בקונפליקט הלאומי הסובב אותנו, עובדה זו לרוב נשכחת. במהלך חודש אלול וחודש רמאדן, חשוב מאוד לזכור את זה, כאינדיוידואלים וכקהילות, כיהודים וכמוסלמים, במסע חשבון הנפש הפנימי שלנו.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: