לקח הדגים והשמש

מאת האווקה זיסלר

(תורגם ע”י ענת גויכמן)

לאחרונה קראתי בלוג של הרב רון קרוניש, מנכ”ל המועצה המתאמת הבין דתית בישראל, ששיקף בדיוק את מה שהטריד את מנוחתי באותו הזמן והרגשתי שחשוב יהיה להדגיש את תפישתו בעניין תקווה בינות הייאוש, אך מתוך מקום פסיכולוגי. במסגרת סיטואציות שונות שיצא לי לקחת בהן חלק בשבועות האחרונים בישראל הבחנתי כי כישלון השיחות בין הישראלים לפלסטינים גרר גל של ייאוש ותסכול שאפפו אנשים רבים משני צידי הקונפליקט. הדבר הוביל לקיפאון בשיתוף פעולה בין ארגונים פלסטיניים וישראלים ולהפסקה מוחלטת של תהליך השלום.  כחלק ממצב חדש זה שני הצדדים אימצו את עמדת הקורבן אף יותר מהרגיל. דבר זה מהווה עול פסיכולוגי עצום היות ושני הצדדים החלו לאמץ דפוסי פעולה של ייאוש.

במצב בו מאן דהוא מאמין כי ישנו אוייב מאיים ומדכא שהוא בלתי ניתן לעצירה, אדם זה אוטומטית יזהה את עצמו כנחות יותר ובקלות יאמץ את הרעיון שהמצב חסר תקווה. דפוס זה בונה קשרים חזקים בתוך הקבוצה ומחליש כל מוכנות לתקשר או אפילו לבטוח בקבוצה החיצונית. כפי שהראה רוברט פוטנאם, חוקר בולט בתחום הקשרים חברתיים ויחסים חברתיים, בספרו “”לשחק באולינג לבד” שראה אור בשנת 1995, ישנו מין הון חברתי של גישור והיקשרות בכל חברה, הון שהינו חיוני לאמון ולמבנה של קהילות אלו. הוא מזהה נוכחות גבוהה של הון התקשרותי אשר מהווה, למעשה, שלוחה של יחסי הגומלין בין אנשים דומים שחברים באותה קבוצה. פוטנאם מצא שהימצאותו של הון זה הוא כשלעצמו צעד לקראת חברה שלווה ושוחרת שלום בחברה הומגנית. אולם בקבוצה מגוונת ומרובת ההון המגשר הינו חיוני. הון גישורי הינו שלוחה של יחסי גומלין בין אנשים שאינם דומים. אם גישור אינו נוכח בחברה, החברה תאמץ חוסר אמון והדבר יגרור בניית דעות קדומות ובכך ייצור קיפאון חברתי.

במהלך שיחה בלתי פורמאלית בירושלים, מכר ערבי ישראלי אמר לי שהקונפליקט הינו כמו גור אריות. לו יתייחסו לגור זה באדיבות ובכבוד הוא יגדל להיות חיה אדיבה ומכבדת גם כן, אך אם יתייחסו לגור האריות באלימות בשלב מסויים יתקוף את בעליו באלימות (בעיניו, גור האריות מסמל את העם הפלסטיני).  בעוד שישנה מידה של אמת מאחוריי אמירה זו, אני חושב שזה עצוב מאוד שזהו הנרטיב שבוחרים לאמץ. זה מזכיר לי את תופעת “חוסר האונים הנרכש” שהוגדר ונחקר לראשונה ע”י מרטין זליגמן בשת 1967 באוניברסיטת פנסילבניה. במחקרו, עכברושים הושלכו לתוך בריכת מים אשר לא הייתה שום תקווה לצאת ממנה. בשלב מסויים העברושים היו מוותרים ומפסיקים לנסות להימלט. אם אותו עכברוש היה נלקח לסיטואציה אחרת בה הייתה אפשרות מילוט הוא לא היה טורח כלל לנסות והיה מניח שהסיטואציה היא חסרת תקווה. דפוסים דומים נמצאו בניסויים עם בני אדם. הבעיה היא שהתסכול הזה לאור סכנה תמידית של אלימות לשני הצדדים יצר התקרבנות-עצמית הדדית וע”י כך ראציונליזציה של “תקיפת אריות”. אני שמעתי הערות מפלסטינים שיהודים שטוענים בפניי שהם מעורבים בתהליכי דיאלוג ורוצים שלום משקרים. בהקבלה, נאמר לי ע”י יהודים ישראלים כי שערבים ככלל לא מקבלים את היהודים כשכניהם. הכללות המתגברות ע”י תסכול וייאוש ומשולהבות ע”י גורמים שונים, שזה נושא בפניי עצמו, הינן הסיבה לחוסר אמון ולשבירת הקשרים החברתיים.

אז איך אנחנו נלחמים בזה?
עלינו להמשיך בדרך הדיאלוג ובחיפושנו אחר אנשים המקדמים דו קיום שקט. אל תשבו ותחכו שמישהו יצטרף לאקווריום שלכם. קחו סיכון וקפצו לאקווריום שלידכם. דג אחד באוקיינוס גורלו עגום ומר, אבל כלהקת דגים  תוכלו להגן על עצמכם מפני התקפות התסכול והיאוש. דברים אך ורק יוכלו להשתנות אם התקווה היא המילה החרותה על דגלינו ולא השנאה, התסכול והכעס.

בזמן שאני ממשיך לעבוד על תחנת הרדיו של המועצה הבין דתית המתאמת הנקראת “מיקרופונים של לשלום” נתקלתי ברגעים רבים בהם תהיתי איך למען השם אמצא אנשים בעלי מוטיבציה שיתאחדו כדי להשמיע את קולם. אולם בהמשלך פגישותיי האחרונות התרשמתי באופן חיובי ביותר מאנשים שנרגשים להילחם בייאוש ע”י הפגשת אנשים תחת מטריית האחדות.

אני נזכר באימרה שקראתי לאחרונה בספר “האמת על הג’יהאדץ הספר מתאר כיצד הרעיון של אי-אלימות באיסלאם הינו למעשה (בניגוד למחשבה הרווחת) מהות הדת. הספר אומר כי “ההרגל של סובלנות מונע מאדם לשחת את זמנו וכישרונו על בדיונות בלתי נחוצים. כאשר אדם מושפע ע”י התנהגות שלילית קשה לעיכול של אחר שיווי המשקל הנפשי שלו מתערער. אך אם אותו אדם נשאר בלתי מושפע נפשית ע”י התנהגות כזו, נפשו תשמור על שיווי המשקל (מאוולנה וואחידודין חאן, 2002). אינני מסכים שעלינו להפוך לרובוטים נטולי רגשות שאינם מושפעים כלל ע”י כל צורה של התנהגויות “קשות לעיכול”. אך השאלה היא למעשה האם אנו מוכנים לתת לפחד, לתסכול ולייאוש – שנמצא שם ולא צריך להתעלם ממנו – לכבוש את עצם קיומנו או שאנו ממשיכים הלאה כמו השמש. אנו זורחים בבוקר באותו זוהר נחוש, מפיצים את חמימות הסובלנות שנלמדת בצורה מעמיקה ביהדות, בנצרות ובאיסלאם באותה מידה.

האווקה זיסלר לומד יחסים בין תרבותיים באוניברסיטת ג’ייקובס בברמן שבגרמניה, שם עזר להקים תכנית חונכות מקומית (לחקור את ברמן) והקים תחנת רדיו אוניברסיטאית בקמפוס. האווקה מתמחה בקיץ במועצה הבין דתית המתאמת בדגש על הקמת תחנת הרדיו של המועצה הבין דתית המתאמת – “מיקרופונים של שלום”.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: